ההווה בגרמניה מן העבר |רועי הורן

במקום לתאר תהליכים גדולים מבקש ההיסטוריון להתמקד בהיסטוריה של היומיום בגרמניה של ראשית המאה הקודמת, בעקבות הגותו של היידגר. לזכרו של המחבר שנלקח בטרם עת

להיות בעולם

עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים

בעז נוימן

עם עובד, תשע"ד, 243 עמ'

היסטוריונים אוהבים לתאר את הדברים הגדולים: מנהיגים, מהפכות, מלחמות וכיוצא באלו הדברים. באירועים מעין אלה, לשיטתם, ניתן לחוש את ההיסטוריה במלוא עוצמתה. אבל מה עם הרגעים האפורים יותר – הרגעים שבהם אדם חש בבית, בוהה בשלטים תוך שוטטות ברחוב, ממתין לרופא שיניים? לרגעים אלה אין היסטוריה, או יותר נכון, אין היסטוריון שילקט אותם ויעשה מהם מחרוזת פנינים. רוב האנשים מעדיפים אקשן ולפיכך רגעים אלה נדמים להם כסתמיים. אך מרטין היידגר – שרבים מחשיבים אותו, למרבה הצער, כפילוסוף החשוב במאה העשרים – רואה בהם, ברגעי ה"היות" הטהורים האלה, דווקא את תמצית החיים. אלו הרגעים שבהם אנו באמת "הווים"; נמצאים לא כאן ולא שם, אלא בינלבין, מכונסים לתוך עולמנו שלנו ובו בזמן פתוחים לאפשרויות חדשות הנקרות בדרכנו ובמחשבותינו. את המצב הזה כינה היידגר "Dasein" – "היות־שם"; אך ה"שם" פירושו "אי־שם", היינו, בכל מקום אפשרי. וכאן מצוי האתגר: אפשר לכתוב היסטוריה של בני אדם – כיצד נהגו לאכול, ללחום, להנהיג – אך איך כותבים היסטוריה לאופן שבו בני אדם "הווים"?

בעז נוימן, היסטוריון צעיר מאוניברסיטת תל אביב, היה שילוב מיוחד – שילוב אהוב על כותב שורות אלה – של פילוסוף והיסטוריון. נשביתי בקסמי כתיבתו כבר בספרו "נאציזם" (האוניברסיטה המשודרת, תשס"ז), שבו ארגן בצורה מופתית את השיטות לחקר הנאציזם, באופן שהקורא יוצא לא רק עם ידע ועובדות אלא בעיקר עם מחשבות על החיים, ומאז קראתי את שאר ספריו. כשיצרתי איתו קשר ושאלתיו מדוע לא כלל בספרו את שיטתה של חוקרת מסוימת, ענה לי שהוא אכן מלמד את שיטתה בקורסים, ולא בגלל שהוא חושב שהיא צודקת אלא בגלל ששיטתה מעוררת למחשבה, "וזה מה שחשוב, לא?".

הספר שלפנינו, פרי עטו של נוימן, בהחלט מעורר מחשבה, ואפילו תרעומת. ניכר שנוימן רצה לכתוב בעצם ספר פילוסופיה, אלא שהדיסציפלינה האקדמית שבה הוא נתון הכריחה אותו לכתוב זאת כספר היסטוריה. בלבו של הספר עומדת שיטתו של היידגר הנזכר לעיל. פילוסוף זה כאמור הדגיש בכל מאודו את ההיות, ההווה, הרגעים שבהם נפתחים בפני האדם מחשבות ותחושות על האינסוף, רגעים שהם שיא החיים וטעמם, הנותנים כוחות ופרספקטיבה לשאר אופני החיים.

האידאולוגיה, המעשה, התפילה, המצווה, כל אלה לא משתווים, לדעת היידגר, לאותו רגע שבו אדם נסוג לתוך עצמו, נמצא "לפני עצמו", לפני תדמיתו על עצמו, לפני מחשבותיו, לפני חרדותיו; הרגעים שבהם הוא חש בבית, מעורסל בבטן אמו, חש שהעולם הוא ביתו, שהזמן עצר מלכת. נוימן מרחיב רגעים אלה אל מעבר לחוויות אינדיבידואליות – שהיו כנראה מעבר לאופקיו של היידגר – אל חוויות בין אישיות, וכאן הוא כבר נזקק להגותו של מרטין בובר, למושגים כגון חוויית ההתאהבות, או פגישה עוצמתית עם הזולת.

השואה לא התרחשה ב"פלנטה אחרת" והתליינים לא היו דמונים. בעז נוימן ז"ל
צילום מסך מתוך התכנית "חוצה ישראל", הטלוויזיה החינוכית

למה דווקא הם?

אך כאמור, זהו ספר היסטוריה ונוימן – שתחום התמחותו הוא גרמניה במאה העשרים – ממחיש את כל שלל אופני חווית ה־Dasein מתוך מכתביהם ויומניהם של בני התקופה. מלבד הרושם הבלתי אמצעי שמקבל הקורא לחוויית היום־יום בתקופה זו, הוא גם מרוויח מבוא לאדריכלות (שכן תקופה זו כוננה את תפיסת ה"בנה־ביתך", שבה אדם יוצר את ביתו בצלמו), וכן נפגש עם הוגים בני הזמן שנתנו גושפנקא פילוסופית־פסיכולוגית ל"שוטטות" – להליכה הסתמית כביכול ברחובות, בסמטאות ובפסאז'ים של עיר, מבלי מטרה מוגדרת, מבלי רצון להיות שם או כאן, אלא רק במקום הזה שנקרא "בינלבין".

אך כאן מזדקרת שאלה יסודית: חוויה זו, האוניברסלית כל כך באופייה, מדוע יש להצטמצם ולהמחישה רק בתוך סד מסוים של זמן? הרי גם במאה הארבע־עשרה באנגליה אדם בהה תוך כדי נסיעה בכרכרה וחש את זרימת החיים בכל מאודו, וגם בסין העתיקה הייתה חווית התאהבות העונה על כל הקריטריונים של בובר? אפשר כמובן להשיב שנוימן בחר בתקופה זו כי בה הוא שולט מחקרית. אך זו הנחה גדולה מדי לאדם מתוחכם כמו נוימן. גרמניה של ראשית המאה העשרים היא תקופה טעונה ביותר בשביל הקורא הישראלי. תקופה שבה חיו כל אלה שעומדים להיות תלייניו.

רבים מגיבורי ספרו של נוימן עתידים לקחת חלק בהשמדת העם היהודי, או לפחות לעמוד מן הצד. בראש ובראשונה, היידגר עצמו, שככל שהגותו מרתקת ואוניברסלית – ונוימן מביא גם מכתבים שכתב לאהובתו היהודייה חנה ארנדט – הוא שימש חותמת "פילוסופית" לנאציזם. היידגר, למרבה הבושה, היה הראשון לגייס את האוניברסיטה ואת העולם האקדמי לטהר את השרץ הנאצי ואף להעמיד אותו כיהלום פילוסופי – לא פחות. הוא הסכים אפילו לצו האוסר על מורו היהודי הקשיש, הוסרל, לבוא בשערי האוניברסיטה, ולא זו אף זו, הוא מעולם לא התנצל על מעשיו בתקופה אפלה זו.

אך השימוש בפילוסופיה של היידגר וההדגמות החוזרות מתוך חייו הם הגלולה הפחות מרה שנאלץ הקורא לבלוע. נוימן מדגים את רגעי ה־Dasein גם מתוך יומניו של גבלס, ואפילו של היטלר. והקורא, בלי משים, מגלה אמפתיה לדמויות אלה. כך, בתוך פרק העוסק בבהייה והשתהות, מובאת תמונה של אדם מן התקופה האמורה, ומתחת הכתוב, לתדהמת הקורא: "איש משתהה ליד חלון, אדולף היטלר בתא כלאו, כלא לנדסברג, 1924".

חוויית ההשתהות

ספרו של נוימן מצטרף לשורה של כתבי היסטוריונים הקוראים לדה־מיתיזציה של השואה. השואה לא התרחשה ב"פלנטה אחרת" והתליינים לא היו דמונים. הם היו, למרבה הצער, אנשים כמוני־כמוך, שחוויית ה־Dasein שלהם משותפת להם ולנרצחיהם. קצטניק, בספרו הייחודי "צופן אדמע", מתאר הזיה שבה ראה נאצי פורק "מטען אנושי" למשרפה, כשהוא מפהק וידיו טמונות עמוק במעילו. חיזיון זה בא לו כמענה לשאלתו "אלוהים – מי ברא את אושוויץ?", והתשובה הייתה, למרבה העצב, שהאדם, האנושי, האנושיות המשותפת הן לרוצח והן לנרצח, היא שילדה את אושוויץ ולא שום דבר אחר. למרבה האבסורד, לו הפילוסופיה של היידגר הייתה תופסת בעומקה את גרמניה, הרי שאנשים אלו, שחוללו את הפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה, לא היו נותנים דגש עמוק כל כך על האידאולוגיה, הגזע ושאר דברים שוליים. הוייתם־שלהם, הקרבה האינטימית אל הדברים, הייתה ממלאת אותם וכל הברבריות הזו אולי לא הייתה צריכה להתפרץ.

ברם, בעקבות השואה, כמה פילוסופים טענו שהבעיה עמוקה יותר וביקרו את לִבה של הגותו של היידגר, בהעמידה את נקודת המוצא על היחיד. עמנואל לוינס, הוגה הדעות היהודי־צרפתי הידוע, שורד־שואה בעצמו, הפך את הקערה על פיה. לא האינדיבידואל הוא נקודת הראשית של ה"אני" אלא ה"אחר", הדורש ממך את ה"אחריות": כאן מתכונן האני ופה הופך היצור האנושי ל"אדם". להבנתו, כל היהדות לא באה ללמד אלא את זה. נוימן, מאידך גיסא, אוחז בקצהָ ההפוך של הבנתו את היהדות. בפרק א־היסטורי במהותו שכמו השתרבב לספרו, החורג כאמור מהדיסציפלינה ההיסטורית, הוא טוען שהיהדות היא כולה קידוש ה־Dasein.

לדאבון הלב, נוימן נפטר לאחרונה ממחלה שבה נאבק כבר שנים ארוכות. דברים אלו נכתבו גם לזכרו, וחבל שלא יכול היה לקוראם ולהגיב. בראיון שהעניק ליובל אביבי, קשר נוימן את המובן מאליו – הספר ומציאות חייו:

עד שהיה לי סרטן כל הזמן רצתי אל העתיד והיה לי ברור מה המסלול שלי. ברגע שקורה הסרטן מתרחשת קטסטרופה… הכל קורס. השם שלך, ההסתמכות על ההורים שלך, על המשפחה, על זה שתחיה – אין. הכל נעצר… אז חיפשתי מהו האירוע ההיסטורי הקונקרטי שישאיר את העתיד פתוח. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל הרעיון שהאירוע הזה הוא ההשתהות התחבר למצב שלי. הכל נעצר. הזמן נעצר. אני כבר כמעט לא מסתכל על שעונים מאז שחליתי. זה לא רלוונטי. גם לוח שנה כבר לא רלוונטי. הכל קרס ואתה מושהה ומשתהה, שוהה (הארץ 28.8.14)

את חוויית ההשתהות הזו הגיש עתה נוימן לקורא, כמתנת פרדתו מן העולם. הספר אולי לא ממש מוגמר ויש בו פרקים חלשים יותר, אולי אף משעממים, כאותם פרקים המתארים את הוויית ההמתנה לרופא. אך זה בהחלט ספר שווה קריאה ובכל מקרה, כפי שכתב נוימן בתכתובת הנזכרת, העיקר הוא לעורר למחשבה כי זה "מה שחשוב", וספר זה בהחלט עושה זאת.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, א' אב תשע"ה, 17.7.2015